אף אחד מאיתנו כבר לא יהיה אותו דבר
והעולם שלנו מתחלק ללפני ואחרי
ולמרות שאנחנו 100 יום לתוך מלחמה חסרת תקדים במימדי ההרס וההרג שלה, עם יותר מ 130 חטופים בעזה, ביניהם נשים וילדים, איכשהוא העולם ממשיך.
עולם כמנהגו נוהג. כי חייבים. כי אין ברירה, כי זה הניצחון האמיתי שלנו שאנחנו כאן, נוכחים, עובדים, יוצאים, נוסעים, חוזרים, מקשיבים למוזיקה, מתחתנים מתגרשים צוחקים, נושמים, קיימים.
זה מה שאני אומרת לעצמי כל יום כשאני קמה לעבודה, ואז יוצאת לאימון, או נפגשת עם חברה.
התרגלתי, אני חיה ויש חטופים בעזה.
יכולת העמידה הידועה של העם היהודי בשואה, זאת שיכתבו עליה עוד הרבה ספרים עמידה לא רק פיזית אלא גם רוחנית. שהתבטאה בשמירה ככל האפשר על חיי שגרה, גם בגטאות הצפופים, מוכי הרעב והמחלות, ובתיעוד המתרחש למען הדורות הבאים. היא כל מה שעולה לי בראש עכשיו.
כמו סיפור שקורה למשהו אחר באיזה סרט, ואז משתלב לתוך מציאות חיי, נארגו עוד כמה דברים שאני צריכה לעמוד בהם, אבי מאושפז כבר לא מעט זמן בבית חולים, מרצפות המשרד החדש שלי נסדקו לעומק בלי סיבה, מטאפורה לסדק העמוק בלב שלי. כאילו שום דבר לא שלם עכשיו. או לא יכול להיות שלם. לא כשכל יום נהרגים חיילים ותינוק בן שנה שבוי בעזה.
מאחר ונפשי שמרכז עיסוקה משברי חיים של אחרים, יודעת להתנהל באפלה, אני ממשיכה לעמוד בזה. ויודעת שאנחנו כולנו יכולים לעמוד בזה. כי גם זה יעבור. כי אין סערות שנשארות לנצח.
העובדות שלי, שיודעות עד כמה אני מעודדת אותם לחגוג תמיד כל שמחה קטנה כדי להעצים את האושר בחיים שלהם, חיכו.
הם חיכו כשניצחנו בתיק הראשון. ואז בשני, ואז בערעור גדול, ובעוד אחד… וזה לא קרה. לא הייתה חגיגה למעט ריקוד ניצחון קצר בדלת אמותינו.
עד לרגע הזה שהוביל אותי לפוסט הזה. הרגע הזה שבו לירון איזנטל, Liron Eisenthalמנהיגה בפני עצמה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה “אבל למה איימי, למה שהעולם לא ידע את כל ההצלחות האלה? למה את לא כותבת יותר? למה את לא מספרת? בסוף זה עוזר לאנשים, בסוף יש עוד אנשים במצבים האלה.”
היא הזכירה לי את המהות שלי. את תחושת השליחות איתה הגעתי למקצוע הזה, את המטרה הסופית שלי, לשחרר אנשים ממערכות יחסים קשות, לא מתאימות, או רעילות או פשוט לאפשר להם להמשיך בחיים שלהם במינימום נזק. ולהראות להם שיש צדק. ושתמיד אפשר לבחור.
אז הנה שלושה ניצחונות נבחרים (היו לפחות עוד ארבעה אבל זה ארוך מידי) ממאה הימים האחרונים. מאה ימי שתיקה שלי נשברים עכשיו:
התיק של משפחת כהן
אבא של אלה ולי בן 70. גם אלה ולי כבר לא ילדות. ההורים שלהם התגרשו בהסכם בו אביהם התחייב לשלם לאימם מזונות עד סוף ימי חייה.
בוקר אחד וקצת אחרי שאביהם החל לקיים מערכת יחסים זוגית עם משהי אחרת, צעירה ממנו בכ 15 שנה. הפסיק אביהם לעמוד בהסכם. אימם תבעה אותו והתביעה מנוהלת ע”י שופטת בית משפט למשפחה. שם טוענת האם כי האב אינו כשיר ומשהו אחר החליט עבורו והסכמים יש לכבד.
מיד לאחר מכן גילו אלה ולי כי מחשבון הבנק של אביהם נעלמו 5 מיליון ₪. מובן שבאופן מיידי הגשנו תביעה כנגד בת הזוג ובה טענו כי האב אינו כשר (הוא אכן דימנטי בשנה האחרונה). ונפתח תיק נוסף אצל אותה שופטת אך נפרד.
ביקשנו מבית המשפט לאחד את התובענות מאחר וסופו של דבר מדובר באותו אדם, אותם מומחים יחוו דעה בדבר כשרותו ואין טעם לנהל את התביעות בכפל ולהשאיר אותנו עיוורים בתיק הנוסף.
בת הזוג סרבה וטענה כי זה פוגע לה בפרטיות. ביהמ”ש קיבל את טענתה.
ואנחנו.. הגשנו ערעור. בו ביקשנו לאחד את התיקים
מדובר בערעור לא טריוויאלי בכלל שכן החוק הוא שלא מערערים על סדרי דין.
הערעור התקבל בית המשפט המחוזי נזף בשופטת ואיחד את התיקים.
התיק של ליאורה
5 שנות התנהלות משפטית מכוערת וקשה הגיעו לסיומם. ליאורה תבעה את אחיה שמתבצר בדירתה במרכז הארץ ומסרב להתפנות. למרות שליאורה רכשה ממנו ומאשתו את הדירה בכסף טוב, שילמה את חובותיו, הוא סרב להתפנות בטענה שההסכם היה פיקטיבי.
כשהוכחנו בבית משפט לעניני משפחה שהיא אכן שילמה ולא היה שום דבר פיקטיבי
הוא כעס ודאג שבניו יגישו נגד ליאורה תביעה לפסק דין הצהרתי שהדירה בכלל שלהם (זאת אלימות משפטית טהורה שכן אין בכלל יריבות משפטית בין ילדיו לבין ליאורה)
כשתביעתם נדחתה על הסף, הגישו אלה בקשה לפסול את השופטת. בקשות פסילה נידונות בפני ביהמ”ש העליון בלבד ולכן היינו חייבים להמתין להחלטת העליון שכמובן לא פסלה את השופטת ודחתה את תביעת הילדים.
כשניצחנו בפסק הדין הסופי בבית משפט למשפחה, הגיש האח ערעור לבית המשפט המחוזי. והנה חלפו להם 5 שנים.
בדיון בבית המשפט המחוזי ומול 3 שופטים, ניצחנו.
בפסק דין שמצוטט את טענותינו מתוארת ליאורה כמי שעזרה לאחיה וזה ירק לבאר ממנה שתה, נשך את היד שהאכילה אותו והזיק לליאורה כלכלית ועתה עליו להתפנות במיידי.
למרות פסק הדין ליאורה אישרה לאחיה להישאר בדירה עוד שנה ללא שכר דירה. למה? כי כזו היא ליאורה וכי אנחנו תמיד מעדיפים להיות אנשים טובים על פני מנצחים יהירים.
התיק של אופיר
הוא הגיע אלי כשאשתו תבעה אותו על מעשה מרמה, למעשה היא טענה כי הוא רימה אותה לתת לו נכסים. וכעת מאחר והיא רוצה להתגרש היא רוצה את כלל הנכסים שנרשמו גם על שמו בחזרה.
בתביעה שהיה קשה לקרוא מרוב האשמות, שקרים, וסיפורי אימה על אופיו של אופיר עם רמזים על מעשים פליליים שלא קרו ולא הוכחו מעולם, נדרש אופיר להחזיר 4 דירות אשר בחלקם השקיע כסף ובחלק אחר זמן וניהול.
אחרי שנתיים וחצי של התנהלות משפטית שכללו חקירות עדים רבים, כשכל חקירה רק מגלה עד כמה אין קשר בין התביעה לבין המציאות, עד כמה הנכסים נרשמו ביושר ובהגינות מתוך החלטות שקשורות למערכת הנישואין הארוכה בין הצדדים, ניתן פסק דין.
פסק הדין דחה את כל טענותיה של האשה וקיבל את הגנתו של אופיר וקבע כי כלל הנכסים הרשומים גם על שמו הינם שלו ללא עוררין. אופיר נשם לרווחה.
ועוד ניצחון אישי קטן.
כשהגיע אלי בחור מוכשר תכול עיניים, מסצנת המוזיקה בישראל, וסיפר לי שהוא חייב לעשות הסכם גירושין. שהיא מסכימה אבל הוא לא מסוגל. הוא פוסט טראומתי מאחת ממלחמות ישראל. והוא מתקשה לנהל “דברים מהסוג הזה” הכל מלחיץ אותו. “תבטיחי לי שלא תתקשרי אלי ולא תשלחי לי הודעות, אם אני רואה הודעה ממך אני לא יכול לישון וזה גומר אותי…”הבנתי. באופן עמוק.
היתה הוראה גורפת במשרד לא ליצור איתו קשר. רק אני.
לקח לי שנה. דרך אימו, ולאחר מכן דרך אשתו בעצמה, ובימים טובים שלו כשהוא איפשר אז מולו.
לפני שבוע הם סוף סוף אישרו את ההסכם בבית משפט. והוא חייך חיוך של אושר, שהצליח לעמוד בזה, שסידר את “הדבר הזה” שהרגיש לו לא מסודר.
יש אנשים שההר שלהם הוא אוורסט, ויש אנשים שרק לקום בבוקר מהמיטה זה כמו לטפס על האוורסט. לכולם יש מקום, את כולם אני רואה. והכי גורם לי אושר זה כשאני מצליחה לעזור להם לטפס ולהגיע לפסגה האישית שלהם.
תודה אלוהים על הזכות.
